אריה לייב גוטגולד, סבי, נולד בשנת 1907 כבן למשפחה חרדית בעיירה טומשוב מזובייצקי בפולין. שמו ניתן לו מתוך כבוד לרבי מגור - ר' יהודה אריה לייב, שנפטר שנתיים לפני הולדתו (1905).^[1]
מרבית שנות ילדותו עברו עליו בעיר לודז' (שם התגורר עם משפחתו ברחוב סולנה 12). עם התבגרותו, זנח את אורח החיים הדתי חרדי והפך לציוני, במידה רבה בהשפעת אחותו הבכורה. מספרים כי כאשר אחותו גזזה את פאות ראשו של סבי, קרע עליו אביו (שמעיה) קריעה והכריז כי אינו קיים יותר עבורו. כאשר ביקש סבי לעלות לארץ ישראל (אז פלשתינה), נאלצה אימו להתגנב אל תחנת הרכבת כדי ללוותו ולהפרד ממנו ללא ידיעתו של אביו, מחשש שתעבור על האיסור שהטיל אביו על בני המשפחה לפגשו.

העלייה לארץ ישראל

יום לפני שעזב את לודז' למסע אל ארץ ישראל, נשא את סבתי חנה לבית ליברך לאשה בלודז'. הטקס נערך ב-24 בינואר 1933, ביחד עם זוגות יהודים צעירים נוספים שנשאו לפני העלייה לארץ ישראל. הזוגות נישאו לפני הנסיעה לטריאסט לצורך העלייה לישראל במסגרת תנועת הנוער הציוני. עפ"י הכתובה נערכה החופה בכ"ו בטבת התשכ"ג, 24 בינואר 1933. ב-20 בפברואר 1933 עזבו סבי וסבתי את ורשה ופולין, אליה לא חזרו עוד.^[2]
ההפלגה נערכה באניה "איטליה" שעגנה בנמל חיפה בפלשתינה ב-27 בפברואר 1933. לאחר תקופת התאקלמות קצרה בחיפה עברו להתגורר בתל-אביב שם חיו עד יום מותם.

השנאה לחרדים ולדת

אמו של סבי, רייזל חיה לבית אפשטיין, נפטרה בפולין בשנת 1937. אבי סבי, שמעיה גוטגולד, נותר לבדו. סבי ואחותו היו כבר בפלשתינה ושאר ילדיו הקימו משפחות בפולין. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ועם השתלטותם על ארצות נוספות באירופה בשנים שבאו לאחר מכן, חשו יהודים רבים שסכנה גדלה והולכת מרחפת מעל ראשם. בעקבות זאת החל שמעיה לשקול את עזיבת פולין ועלייה לארץ ישראל. כחסיד נאמן, פנה לקבל את עצתו של הרבי מגור, ושטח בפניו את הנסיבות והמניעים בדבר רצונו לעלות לארץ ישראל. כעבור זמן מה נתקל במזכירו האישי של הרבי מגור, יצחק מאיר לוין. האחרון פסק נחרצות כי הרבי מגור מתנגד ואוסר עליו בתכלית האיסור לעלות לארץ ישראל. עבור אבי סבי זה היה סוף פסוק. הוא נשאר בפולין ונכחד בשואה ביחד עם משפחות ילדיו שנשארו בפולין.
אותו יצחק-מאיר לוין וכן הרבי מגור ובכירי חצרו הצליחו לצאת מפולין באמצעות שוחד ושלמונים לשלטונות הגרמניים. לצורך כך הם השתמשו בתרומות וכספים שנאספו מבני הקהילה ומהחסידים שהושארו לחסדי הנאצים.^[3][4]

לצערי לא הכרתי היטב את סבי. הוא נפטר כאשר הייתי בן ארבע (הסיפורים המובאים כאן סופרו לי ע"י אבי). סבי היה אדם נעים הליכות ובעל מזג נוח. רק דבר אחד היה מוציאו משלוותו - החרדים , ובפרט אגודת ישראל והשתלבותם בחיים הפוליטיים בישראל. עד יום מותו לא שכח להם את אחריותם על מות אביו (ומשפחתו) ומעולם לא סלח להם. למזלו של יצחק מאיר לוין הוא לא נקלע מעולם לקרבתו של סבי, שכן האחרון היה מסוגל לפגוע בו גופנית (אם לא למעלה מזה) בשל שנאתו העזה אליו.

השנאה לחרדים ולדת היתה עד כדי כך עזה שסבי מעולם לא נכנס עוד לבית כנסת. אפילו בטקס הפטרת בר המצווה של אבי, נותר סבי מחוץ לבית הכנסת וסרב להכנס בין כתליו.

משחקים מסוכנים

במקצועו היה סבי צבעי טקסטיל. לסבי ואביו היה בלודז' בית מלאכה לצביעת בדים. זה היה בעצם חדרון קטן ובו התבצעה השרית הבדים בחביות הצבע עד לקבלת הצבע הדרוש. עם עלותו לארץ ישראל התברר כי המקצוע הזה ומומחיותו של סבי אינם מבוקשים ביותר ביישוב הצעיר המתהווה בארץ. סבי מצא את עצמו בתקופות ארוכות חסר עבודה ונאלץ לעסוק בעבודות מזדמנות ואחרות. אחד מהמפעלים בהם עבד לפני קום המדינה היה מפעל יציקות פליז בחולון (באזור התעשייה של ימינו). מפעל זה סיפק יציקות לרימוני יד ששימשו את ההגנה לכנת רימונים להגנת היישוב. למותר לציין כי פעילות זו התבצעה באופן בלתי ליגלי ותחת מעטה חשאיות רחב. ואכן, הבריטים מעולם לא חשפו את מקור ייצור רימוני היד. יום אחד מצא אבי בתיקו של סבי חלקי ברזל שהביא מעבודתו, והחל לשחק בהם בדירה. כאשר נכנס סבי הביתה וראה במה משחק הילד החוירו פניו והוא אסף בזריזות את החלקים והשביע את אבי שלא ישחק בהם יותר. התברר כי היו אלה חלקי הרימונים שיוצרו במפעל וסבי היה אמור להעבירם לידי אנשי ההגנה. לאחר קום המדינה הפך המפעל לחלק מהתעשיה הצבאית (תע"ש) ונקרא פ.ל.ן. לאחר מספר שנים עבר המפעל לבעלות פרטית וסבי פוטר מעבודתו שם.

הערות:

^[1] ר' יהודה אריה ליב מגור (נפטר 1905) בנו של רבי אברהם מרדכי אלתר, שהיה בנו יחידו של בעל "חידושי הרי"ם". נולד בווארשה ער"ח אייר תר"ז (1847). בעודנו ילד נתייתם מאביו והתחנך על ברכי סבו הגדול. עוד בימי ילדותו הצטיין בהתמדה מופלאה ושמונה עשרה שעות ביום היה שוקד על לימודיו. סבו היה מתפאר בנכד המחונן ובפני באי ביתו היה מציגו ואומר "בואו וראו כיצד נכדי לומד תורה לשמה".
אחר פטירת הרי"ם רצו חסידיו להמליך עליהם את הנכד בן הי"ט, אבל הוא סירב ובעצמו היה נוסע לרבי חנוך הניך לאלכסנדר. אחר הסתלקותו של האדמו"ר מאלכסנדר נכנע לרצון החסידים, ורבי אריה לייב, שהיה בן כ"ג, קיבל על עצמו את ההנהגה. בימיו הגיעה חצר גור לשיא. בדרכי נועם, בפקחות ובתבונה, ידע לקרב אלפים ורבבות ולהורותם את דרך החסידות.
חידושיו וחיבורו על התורה שנדפסו ע"י בניו וחתניו נקראו בשם "שפת אמת" על שם המשפט האחרון שיצא מתחת עטו הפורה ימים מועטים לפני פטירתו "שפת אמת תכון לעד". נפטר ביום ה' שבט תרס"ה (1905), ואת מקומו מילא בנו בכורו האדמו"ר רבי אברהם מרדכי מגור, שישב בירושלים.
(מתוך דעת - מרכז לימודי יהדות ורוח)
^[2]מתוך דפי תעודת העלייה של אריה וחנה גוטגולד.
^[3]בביוגרפיה הרשמית של יצחק-מאיר לוין אין אזכור להיותו מזכירו של הרבי מגור בפולין. נטען שם גם כי "היה חבר נשיאות ”ועד ההצלה” שפעל להצלת יהודי אירופה". (מתוך אתר הכנסת).
איזכורים לכך לא נמצאים גם ב- ויקיפדיה.
אין ביכולתי לשפוט האם סיפורו של סבי מדוייק ומר לוין דאג ליפות את עברו ומעשיו בפולין בביוגרפיה שלו. עם זאת היותו יו"ר "אגודת ישראל" מצביעה כי היה מקורב מאוד לרבי מגור, מה שמחזק את תחושתי כי הסיפור נכון.
אשמח לקבל תגובות נוספות בנושא זה.
^[4] האם רבנים ברחו מקהילותיהם בתקופת השואה?
אין בכוונתי להביע עמדה מוסרית בסוגיה זו, אך אציין כי היו רבנים שנשארו (ואף נספו) עם קהילותיהם, והיו אחרים שברחו.
במקרה הפרטי והעגום של משפחתנו התשובה היא ודאית - הרבי מגור אכן ברח ונטש את קהילתו לאבדון.
מידע נוסף ניתן למצוא ב:
יד-ושם - אודות השואה - האם רבנים ברחו מקהילותיהם בתקופת השואה, וכיצד התנהגה המנהיגות הדתית ככלל?
אתר דעת - היבטים היסטוריים של השואה.
הויכוח בעניינו של הרבי מבעלז.

ההימלטות מהצבא הרוסי. הקמת קבוצת ספרטקוס בגרמניה (רוזה האדומה). העלייה ארצה. השגת הסרטיפיקט לצבי. הקריירה המקצועית. אשתו.

המוצא: טורק

המשפחות בשם ביקובסקי הגיעו לטורק, כנראה, בראשית תקופת תעשיית הטכסטיל בעירנו.
ר' רפאל ביקובסקי, אביו של צבי, הקים בית חרושת לחומץ שמילא את צרכי האוכלוסיה וגם סיפק מן הנוזל החמוץ הזה את צרכי העיירות והכפרים שבסביבה.
ר' רפאל, משבעת טובי העיר, וככל בעלי בתים שלא נמנו בין חסידי העיר התפלל בבית המדרש החדש שברחוב הרחב (ברייטע גאס). ארבע בנות ושני בנים היו למשפחתו. הבכור, אברהם, היה פעיל כמה שנים לפני צאתו לארץ באגודת ה"מזרחי". ובשנת 1922 עלה עם כל בני משפחתו לארץ ישראל וזמן רב כיהן בתור חזן בפתח-תקווה. גם בארץ היה עסקן ציבורי והשתתף בהרבה פעולות והיה נאמן בין הוותיקים "בארגון יוצאי טורק".
צבי הצעיר קיבל חינוך דתי-מסורתי אצל המעולים שבמלמדי העיר, אך כשהגיע לעיר המורה העברי הראשון מר רומיניק, נלווה אליו ואל קבוצת הציונים הראשונים בטורק.
צבי פעל הרבה בתנועה הציונית בטורק, ובמיוחד בין חובשי בית המדרש.
את עתידו של העם היהודי ראה בארץ מולדתו וחש בנפשו שהדרך הנכונה שיבחר לו ציוני באשר הוא ציוני היא הדרך לארץ ישראל, קם וחיסל את עסקיו הפרטיים, עזב את ביתו הטוב והנוח ובשנת 1913 עלה לארץ.
בני טורק וצאצאיהם במפגש בחול-המועד סוכות תרפ'ג בנהלל עם צבי ושושנה ביקובסקי היה נמוך קומה אך חסון בגופו וניחן בסגולות גופניות ונפשיות ויכול היה להתגבר על כל התלאות והקשיים שמצאו החלוצים הראשונים כובשי העבודה והקרקע, והוא הצליח להשתרש ולהתערות בקרקע המולדת.
לאחר מלחמת העולם הראשונה בא לבקר את עירנו, אירגן אסיפות, קרא ודרש שהנוער יעלה ויבנה את הארץ. בהשפעתו עלתה אז לארץ קבוצת חלוצים מאורגנת שהיא היתה הראשונה בעירנו.
בזמן ביקורו בטורק התיידד עם שושנה באט שפעלה באגודת "צעירי-ציון" והיא הלכה אחריו, בארץ נישאו והקימו בית ומשפחה. עם שובו לארץ עבד צבי בבאר-שבע, טפל במשתלה נסיונית מטעם קרן קימת. בבאר-שבע ישבו אז כתריסר יהודים. עם יסוד מושבי העבודה הצטרפה המשפחה הצעירה הזאת למייסדי נהלל. בנהלל ילדה לו שושנה שלוש בנות, את פנינה, את דינה ואת אראלה.
קשות ומרות היו השנים הראשונות בנהלל. אך רצונו של צבי ורצונה של שושנה העז ואומץ לבם, התמדתם וסבלנותם, עמדו להם והצליחו. בנותיהם שגדלו כשושנות העמק הנהדרות, נישאו לצעירים אידיאליסטים כמותם, ואף הם ילדו בנים ובנות, וצבי ושושנה שבעו נחת.
צבי ושושנה הגיעו לשיא אושרם כשראו את משקם המבוסס והמשגשג מנוהל על-די ילדיהם, ההולכים בדרכם.
אכן אשרי אדם שזכה לראות בחייו התגשמותה של משאת-נפשו !

מתוך ספר הזיכרון לעיירת טורק, עמודים 224-225 - צבי ביקובסקי, מאת יצחק זייפה.

אחד מאנשי היסוד

צבי ביקובסקי היה אחד מאנשי היסוד, אשר כל תנועה מהפכנית חיובית מתבססת ונבנית על ידי חברים מסוגו.
איש היסוד היה. כדומה לאבן-יסוד, עליה בונים נדבכים אחרי נדבכים, קומה אחר קומה.
איש השלימות היה, בעבודתו, במחשבתו, באורח חייו. בהוציאו יבלית היה מעמיק וחודר עד כדי בעור מוחלט של המזיק, בחרשו שדה לתירס או תבואה אחרת – לא הייתם מוצאים בשדה זה לא מחצית השעל של בור ללא גבעול עשב. פריכה ותחוחה האדמה כמצע רך. ואם תקוע עמוד לגדר – היה זה עמוד ביקובסקאי: עמוק, יציב ואיתן. כן נוהגו בכל מעשה ידיו – שלימות ויסודיות.
ושלימות גם בחיצוניותו. באותן שנים ראשונות, עת הכרנוהו בחדרה וכרכור, התבלט בחיצוניותו הקפדנית. מגפיו רכים, שלמים, מבריקים, לבושו ללא רבב וטלאי, פניו מגוליחם למשעי, מטתו וחדרו מסודרים, וכל כולו אומר נקיון וסדר.
ושלם ויסודי בעסקנותו. כחבר הוועד של פועלי שומרון (יתרם: רמז, קולר, נ' סנה שמואל-יוסף) היה מאוד אקטיבי, מסור לתפקידיו, אשר הוטלו עליו ונאמן להשקפותיו. כאיש השלימות היה תמיד בעד אחוד וליכוד בתנועה. בהתעורר חילוקי דעות בשומרון בקשר לאחוד "מחסן פועלי שומרון" עם "המשביר" היה קיצוני בעד האיחוד. כעבור חמש-עשרה שנה, עם ההתעוררות לאיחוד שתי המפלגות (הפוה"צ אחה"ע) היה בעד האיחוד, ועד יומו האחרון שאף לאיחוד שלוש מפלגות הפועלים.
כחבר בקבוצות כרכור ובאר-שבע היה צבי ביקובסקי אחד האקטיבים ביותר ובעלי ההשפעה. ויש לציין פרט חשוב: למרות חוסר העבודה בשנות העלייה השניה ומצבם הקשה של הפועלים לא סבל הוא אף יום אחד של בטלה. כפועל טוב ונאמן – היה הוא הנדרש לכל עבודה או ביסוד קבוצה חדשה.
גם בימי מחלתו האנושה, רבת הסבל, בשלוש השנים האחרונות, לא נתערערה שלימות נפשו. וכה היה משוחח בבני ידידיו:

"אמנם חולה אני, חולה קשה, אבל אינני מתאונן, חלילה. לא כל אדם זכה כמוני. זכיתי ובחיי נתגשמה משאת נפשנו: מדינה, קיבוץ גלויות, התישבות רחבת ממדים, צבא נפלא. זכיתי והגעתי לגיל למעלה משבעים וחמש. וכי אפשר לדרוש גם אריכות ימים, גם בריאות ללא פגם? הצלחתי במשק מסודר מאד. הצלחתי בבנות, חתנים ונכדים מוצלחים. בתוך עמי אני יושב, בקרב ידידים ורעים. מה עוד צריך אדם לרצות?"

ואכן: זכה האיש בשלימות גם במובן זה.

מתוך ספר הזיכרון לעיירת טורק, עמודים 226-227 - צבי ביקובסקי - אחד מאנשי היסוד, מאת צבי לבנה.

לזכרו של צבי ביקובסקי

ושוב נסתיימה פרשת חיים. ושוב כבה אור, אט אט כבים האורות אי-פה אי-שם. עוד מעט ונשארו מתי מעט מאלה אשר התוו לנו את הדרך, ולאורם הלכנו. ונדמה, כי לא הספקנו לשאוב את כל שיכלו הם לתת לנו; כי שר המוות לא ידע רחם.
נמוך קומה, צנום ורזה היה האיש. אבל איתן וחזק ברוחו כבן אלים. בשנים – שנות סבל ועמל – שנים, בהן עבר מלחמות ומהפכות, עת העולם מסוכסך ומבולבל, הוא לא זז מאותה אמונה, בה הלכו הוא וחבריו. אותו להט ואמונה בשיבת העם למולדתו ולאדמתו. היצמדות האדם לחלקת האדמה, בהיטהרו מיסורי דורות. מלחמה בלתי נואשת בכל אבן ובכל קוץ שוטה, השלטת סדר ונקיון בכל פינה, שמה הגיעו ידיו.
מלחמה זו נמשכה גם עת פקדוהו אותם יסורי גוף, מלחמת איתנים.
אבל שר המוות שלח את צפרני הטרף ויוכל גם לו.
ושוב אנו עומדים תמהים מול סוד החדלון.
כמחרוזת אשר חוט אחד איחדם נשזרו החברים, משנשרה חולייה אחת נתק החוט ואחד אחד החלו הם נושרים.
אבל רוחם לא אבדה לנו. רוח זו מלוה אותנו בכל שעל אדמה.
מי יתן ונדע אנחנו להנחיל לילדינו את זכרם!

מתוך ספר הזיכרון לעיירת טורק, עמוד 227 - לזכרו של צבי ביקובסקי, יונה מנדלבלט

ממנו למדנו

ביום השלושים אחרי מותו של חברנו וידידנו צבי ביקובסקי ז"ל ברצוננו להעיד, מה היה הוא לנו. ונדמה לי, לא רק לנו, אלא לכל האנשים שעברו את 40 השנה שישב בנהלל (הוא אהב לספר וידע לספר).
אנחנו חייבים הרבה לצבי, נדמה לנו, את החלק הטוב ביותר של חיינו. למדנו ציונות לא מספרים ולא מנאומים, אלא מן החיים ומן המעשה היום-יומי של איש פשוט. היה לנו המזל שהגענו, 3 שבועות אחרי עלותנו ארצה, לעמק יזרעאל, לנהלל, לבית ביקובסקי, למדנו את העבודה, את אהבת הארץ ועם ישראל.

מפגש בני טורק בימים הראשונים לבואם ארצה- "השתגעתי משמחה, משנטעתי את העץ הראשון באדמת ארץ ישראל" – סיפר לנו צבי. ושמחה זו עברה עלינו בזמן שעזרנו בנטיעה וטיפול בפרדסו הראשון של צבי. למדנו את צורת החיים הכפריים, החלוציים, וצבי היה שבע רצון כשהוא ראה בזמן ביקוריו בכפרנו, במשקנו, בביתנו, את ההמשך של חיים אלו.
הוא ביקר אצלנו בזמן שעזר לעולים חדשים, תושבי מסמיה החדשה, לבנות את מושבם. צבי היה כבר לא מן הצעירים והפעולה היתה קשה, אבל "עלי להחזיר לעם היהודי חלק מזה שהוא נתן לי" – אמר צבי. הוא ישב אתנו במסיבה הנאה של חצי יובל באר-טוביה, כי הוא היה גם איש באר-טוביה; יחד עם יתר חברי "הקבוצה" הוא נטע את היער בין באר-טוביה לבין קסטינה.
התרגלתי להסתכל על הספרים שבביתו של בן-אדם כדי להכיר את אופיו. הראיתם פעם את ספרייתו של צבי? לא ספריה גדולה, אבל כל אוצר חכמת-ישראל בתוכה: תנ"ך עם פרושים עתיקים וחדישים, ספרי תלמוד, דברי ימי עם ישראל ותולדות הגשמת הציונות, ההתישבות, ההגנה ותקומת המדינה.
טוב למשפחה ולכולנו לדעת שצבי היה בעת זקנתו איש שבע רצון. "קיבלתי מה שמגיע לי" – אמר צבי באחת מפגישותינו האחרונות – "יש לי בנות טובות, חתנים טובים ונכדים טובים". ובהזדמנות אחרת אמר צבי – "מתי חלמתי שיהיה במשפחתי גנרל של צבא הגנה לישראל".
צבי פראה את הגשמת חלומו: להיות ראש למשפחה חקלאית בעמק יזרעאל, במדינת ישראל. ואנחנו גאים שראה בנו ובילדינו חלק ממשפחה זו.
מחשבותיו ומעשיו יהיו לנו תמיד לסמל ולמופת.

מתוך ספר הזיכרון לעיירת טורק, עמודים 227-229 - ממנו למדנו, רחל ויעקב כהנשטם.

משפחת ורצקי לוזרביקורו של צבי ביקובסקי השפיע על בני טורק וזרז את עלייתם של לא מעטים וביניהם - בניהם של לוזר ורייזל ורצקי, בנם של בנימין ז"ל ותבל"א טובצ'ה.

החיים בנהלל

חייהם של צבי ביקובסקי ומשפחתו בנהלל שזורים בתולדות היישוב היהודי ובמיתוסים הסובבים את הקמת המדינה. רבים ממייסדי נהלל הפכו לאושיות היסוד בהתיישבות, בהגנה, בצבא ובממשלה שתקום לימים. סיפוריהם קשורים במשפחת ביקובסקי בקשרי חברות, רעות, אחווה ומשפחה.

הבת פנינה היתה מילדי נהלל הראשונים וחברתה של אביבה דיין, חווה בצר, דב אבידב, ברוריה בן ישי ואחרים.

נהלל 1929, גן מרים (שטרנברג). הצילום התפרסם בעיתון האידי 'פארווערטס' באמריקה. נראים בתצלום: פנינה ביקובסקי; רוביק לוין; רחל ליברמן; דרורה ובמן; ברוריה בן ישי; צביה פלביץ' והגננת מרים

חבורת ילדי נהלל הראשונים : דב אבידב, פנינה ביקובסקי, אביבה דיין, ברוריה בן ישי, חוה בצר ונוספים.

טיול אופניים של ילדי נהלל הראשונים

נהלל 1934

בשנות השלושים של המאה הקודמת היו ילדי נהלל הראשונים כבר נערים. החלה תקופת מלחמת העולם השניה, והיישוב העברי בארץ נקרא להתנדב לשירות בצבא הבריטי נגד גרמניה. אביבה דיין, בת למשפחת דיין המוכרת מנהלל, מתגייסת, כמו בנות נוספות מהמושב, לחיל הנשים בצבא הבריטי - ה-ATS - להיות נהגת תובלה.

אראלה ביקובסקי, לימים פלדאראלה ביקובסקי (פלד), מתגייסת לפלמ"ח בגיל 17 ועוברת קורס אלחוטנים בשפיים. במלחמת העצמאות נשלחה לחטיבת הנגב והיתה אלחוטנית בגדוד השמיני, בפיקודו של חיים בר-לב בצאלים (עבדה ברשת "אבינועם").

אראלה במלחמת העצמאות - חטיבת הנגב, הגדוד השמיני - צאלים

בסוף שנת 1948, בהיותה אלחוטנית מצטיינת ברשת, הועברה לתחנת האלחוט של המטכ"ל ברמת-גן.

עם כניסת צה"ל לאילת נשלחה להקים שם תחנת אלחוט מטכ"לית כבחורה יחידה, שם עבדה על כאלחוטנית על מ.ק. 190 במשך כשנה עד שחרורה מצה"ל. המשיכה לשרת כאלחוטנית במילואים בפיקוד הדרום 9 שנים נוספות, לרבות במבצע "קדש".

אירוע מרגש כאלחוטנית - קלטה את קריאת ה-S.O.S. האחרונה של מירה בן-ארי מניצנים.

המברק המודיע על כיבוש אילת

הנפת דגל ישראל (דגל הדיו) באום רש-רש היא אילת, ט' באדר תשט, 10.3.1949

אראלה באילת:

אראלה באילתחדר הקשר באילת

אראלה כיום:

אראלה ביקובסקיאראלה היא אלמנתו של אל"מ גרשון פלד (אותו הכירה באילת), סמח"ט שריון ומח"ט אוגדה 210 במלחמת יום הכיפורים. עם שחרורה מצה"ל הדריכה עולים מתימן במשך שנה. עבדה כמורה וכמעצבת פנים עד צאתה לגמלאות. אראלה היא אם לשניים וסבתא לשלושה נכדים.בגיל 80 בביתה המטופח ברמת השרון היא מציגה את יומנה האישי העמוס בלימודים, בחוגים ובפעילות קהילתית וטוענת שאין לה רגע פנאי.

משה נויפלד, איש כפר גלעדי. (בן דוד מדרגה שניה של סבתי - חנה ליברך).
עבד במחצבות כפר גלעדי. במחצבות אלו נחצב גוש האבן ששימש ליצירת פסל האריה השואג בתל-חי.
משה אהב לספר את קורות חציבתו של אותו גוש אבן גדול ששימש לפיסולו של האריה השואג בתל-חי.
הפסל, אברהם מלניקוב, הזמין גוש אבן במידות מסויימות לצורך הכנת הפסל. הגוש שנחצב בפועל, כך מספר משה, היה קטן יותר שכן לא הצליחו למצוא גוש בגודל המתאים לחציבה.
בשל כך, הפרופרופורציות של הפסל התעוותו וראשו השואג של הארי יצא קטן וללא פרופורציה לגופו.

בין שאר עיסוקיו בכפר גלעדי עבד גם בבריכות הדגים בקיבוץ.
עד לאחרונה, חיפשתי מישהו שייצור קשר עם בנותיו שנישאו והתגוררו בכפר גלעדי. והנה לא מזמן, נוצר הקשר, ותוכלו לקרוא עליו כאן:

כי האדם עץ השדה

משה כנרי ז"ל- 12/10/1922-12/11/2008

משה אסאיאס בן אברהם וחורשיד נולד בעיר פלובדיב שבבולגריה, ב-12 אוקטובר 1922, למשפחה שנמלטה מהעיר אדירנה בתורכיה בעת מלחמת הבלקן הראשונה. בספטמבר 1939 בצו הממשלה הניאו פשיסטית הבולגרית, גורשו הוא ובני משפחתו לתורכיה, בשל היותם נתינים זרים.
בסיוע הקהילה היהודית בסופיה וארגון הג'וינט, הוחזרו לבולגריה ,הועלו לארץ בספינת המעפילים הפרטית רודניצ'אר ב' והגיעו לחופי נתניה בנובמבר 1939.
משפחת אסאיאס התגוררה בשכ' שפירא בת"א ומשה עצמו התגורר בקיבוץ יגור, למד בבית הספר למלאכה על שם לודוויג טיץ ובמקביל הצטרף בקיבוץ לארגון "ההגנה". לאחר התייתמותו מאימו בנובמבר 1944, חזר לתל אביב לסייע לאביו. במלחמת העצמאות נלחם בחזית הדרום כקשר מ"מ בחטיבת גולני ( המ"מ - מאיר עמית, לימים אלוף בצה"ל, ראש המוסד ושר בממשלות ישראל). בשנת 1949 הצטרף לתעשייה הצבאית, ממנה פרש לגמלאות בשנת 1987. בשנת 1953 נישא לבח"ל לוסי בנוזיו ולזוג נולדו שלושה ילדים ובהמשך בורכו ב 11 נכדים. בשנת 1960 שינה את שם משפחתו לכנרי. הלך לעולמו בתל אביב ב-12 בנובמבר 2008 והוא בן 86.