אריה לייב גוטגולד, סבי, נולד בשנת 1907 כבן למשפחה חרדית בעיירה טומשוב מזובייצקי בפולין. שמו ניתן לו מתוך כבוד לרבי מגור - ר' יהודה אריה לייב, שנפטר שנתיים לפני הולדתו (1905).^[1]
מרבית שנות ילדותו עברו עליו בעיר לודז' (שם התגורר עם משפחתו ברחוב סולנה 12). עם התבגרותו, זנח את אורח החיים הדתי חרדי והפך לציוני, במידה רבה בהשפעת אחותו הבכורה. מספרים כי כאשר אחותו גזזה את פאות ראשו של סבי, קרע עליו אביו (שמעיה) קריעה והכריז כי אינו קיים יותר עבורו. כאשר ביקש סבי לעלות לארץ ישראל (אז פלשתינה), נאלצה אימו להתגנב אל תחנת הרכבת כדי ללוותו ולהפרד ממנו ללא ידיעתו של אביו, מחשש שתעבור על האיסור שהטיל אביו על בני המשפחה לפגשו.

העלייה לארץ ישראל

יום לפני שעזב את לודז' למסע אל ארץ ישראל, נשא את סבתי חנה לבית ליברך לאשה בלודז'. הטקס נערך ב-24 בינואר 1933, ביחד עם זוגות יהודים צעירים נוספים שנשאו לפני העלייה לארץ ישראל. הזוגות נישאו לפני הנסיעה לטריאסט לצורך העלייה לישראל במסגרת תנועת הנוער הציוני. עפ"י הכתובה נערכה החופה בכ"ו בטבת התשכ"ג, 24 בינואר 1933. ב-20 בפברואר 1933 עזבו סבי וסבתי את ורשה ופולין, אליה לא חזרו עוד.^[2]
ההפלגה נערכה באניה "איטליה" שעגנה בנמל חיפה בפלשתינה ב-27 בפברואר 1933. לאחר תקופת התאקלמות קצרה בחיפה עברו להתגורר בתל-אביב שם חיו עד יום מותם.

השנאה לחרדים ולדת

אמו של סבי, רייזל חיה לבית אפשטיין, נפטרה בפולין בשנת 1937. אבי סבי, שמעיה גוטגולד, נותר לבדו. סבי ואחותו היו כבר בפלשתינה ושאר ילדיו הקימו משפחות בפולין. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ועם השתלטותם על ארצות נוספות באירופה בשנים שבאו לאחר מכן, חשו יהודים רבים שסכנה גדלה והולכת מרחפת מעל ראשם. בעקבות זאת החל שמעיה לשקול את עזיבת פולין ועלייה לארץ ישראל. כחסיד נאמן, פנה לקבל את עצתו של הרבי מגור, ושטח בפניו את הנסיבות והמניעים בדבר רצונו לעלות לארץ ישראל. כעבור זמן מה נתקל במזכירו האישי של הרבי מגור, יצחק מאיר לוין. האחרון פסק נחרצות כי הרבי מגור מתנגד ואוסר עליו בתכלית האיסור לעלות לארץ ישראל. עבור אבי סבי זה היה סוף פסוק. הוא נשאר בפולין ונכחד בשואה ביחד עם משפחות ילדיו שנשארו בפולין.
אותו יצחק-מאיר לוין וכן הרבי מגור ובכירי חצרו הצליחו לצאת מפולין באמצעות שוחד ושלמונים לשלטונות הגרמניים. לצורך כך הם השתמשו בתרומות וכספים שנאספו מבני הקהילה ומהחסידים שהושארו לחסדי הנאצים.^[3][4]

לצערי לא הכרתי היטב את סבי. הוא נפטר כאשר הייתי בן ארבע (הסיפורים המובאים כאן סופרו לי ע"י אבי). סבי היה אדם נעים הליכות ובעל מזג נוח. רק דבר אחד היה מוציאו משלוותו - החרדים , ובפרט אגודת ישראל והשתלבותם בחיים הפוליטיים בישראל. עד יום מותו לא שכח להם את אחריותם על מות אביו (ומשפחתו) ומעולם לא סלח להם. למזלו של יצחק מאיר לוין הוא לא נקלע מעולם לקרבתו של סבי, שכן האחרון היה מסוגל לפגוע בו גופנית (אם לא למעלה מזה) בשל שנאתו העזה אליו.

השנאה לחרדים ולדת היתה עד כדי כך עזה שסבי מעולם לא נכנס עוד לבית כנסת. אפילו בטקס הפטרת בר המצווה של אבי, נותר סבי מחוץ לבית הכנסת וסרב להכנס בין כתליו.

משחקים מסוכנים

במקצועו היה סבי צבעי טקסטיל. לסבי ואביו היה בלודז' בית מלאכה לצביעת בדים. זה היה בעצם חדרון קטן ובו התבצעה השרית הבדים בחביות הצבע עד לקבלת הצבע הדרוש. עם עלותו לארץ ישראל התברר כי המקצוע הזה ומומחיותו של סבי אינם מבוקשים ביותר ביישוב הצעיר המתהווה בארץ. סבי מצא את עצמו בתקופות ארוכות חסר עבודה ונאלץ לעסוק בעבודות מזדמנות ואחרות. אחד מהמפעלים בהם עבד לפני קום המדינה היה מפעל יציקות פליז בחולון (באזור התעשייה של ימינו). מפעל זה סיפק יציקות לרימוני יד ששימשו את ההגנה לכנת רימונים להגנת היישוב. למותר לציין כי פעילות זו התבצעה באופן בלתי ליגלי ותחת מעטה חשאיות רחב. ואכן, הבריטים מעולם לא חשפו את מקור ייצור רימוני היד. יום אחד מצא אבי בתיקו של סבי חלקי ברזל שהביא מעבודתו, והחל לשחק בהם בדירה. כאשר נכנס סבי הביתה וראה במה משחק הילד החוירו פניו והוא אסף בזריזות את החלקים והשביע את אבי שלא ישחק בהם יותר. התברר כי היו אלה חלקי הרימונים שיוצרו במפעל וסבי היה אמור להעבירם לידי אנשי ההגנה. לאחר קום המדינה הפך המפעל לחלק מהתעשיה הצבאית (תע"ש) ונקרא פ.ל.ן. לאחר מספר שנים עבר המפעל לבעלות פרטית וסבי פוטר מעבודתו שם.

הערות:

^[1] ר' יהודה אריה ליב מגור (נפטר 1905) בנו של רבי אברהם מרדכי אלתר, שהיה בנו יחידו של בעל "חידושי הרי"ם". נולד בווארשה ער"ח אייר תר"ז (1847). בעודנו ילד נתייתם מאביו והתחנך על ברכי סבו הגדול. עוד בימי ילדותו הצטיין בהתמדה מופלאה ושמונה עשרה שעות ביום היה שוקד על לימודיו. סבו היה מתפאר בנכד המחונן ובפני באי ביתו היה מציגו ואומר "בואו וראו כיצד נכדי לומד תורה לשמה".
אחר פטירת הרי"ם רצו חסידיו להמליך עליהם את הנכד בן הי"ט, אבל הוא סירב ובעצמו היה נוסע לרבי חנוך הניך לאלכסנדר. אחר הסתלקותו של האדמו"ר מאלכסנדר נכנע לרצון החסידים, ורבי אריה לייב, שהיה בן כ"ג, קיבל על עצמו את ההנהגה. בימיו הגיעה חצר גור לשיא. בדרכי נועם, בפקחות ובתבונה, ידע לקרב אלפים ורבבות ולהורותם את דרך החסידות.
חידושיו וחיבורו על התורה שנדפסו ע"י בניו וחתניו נקראו בשם "שפת אמת" על שם המשפט האחרון שיצא מתחת עטו הפורה ימים מועטים לפני פטירתו "שפת אמת תכון לעד". נפטר ביום ה' שבט תרס"ה (1905), ואת מקומו מילא בנו בכורו האדמו"ר רבי אברהם מרדכי מגור, שישב בירושלים.
(מתוך דעת - מרכז לימודי יהדות ורוח)
^[2]מתוך דפי תעודת העלייה של אריה וחנה גוטגולד.
^[3]בביוגרפיה הרשמית של יצחק-מאיר לוין אין אזכור להיותו מזכירו של הרבי מגור בפולין. נטען שם גם כי "היה חבר נשיאות ”ועד ההצלה” שפעל להצלת יהודי אירופה". (מתוך אתר הכנסת).
איזכורים לכך לא נמצאים גם ב- ויקיפדיה.
אין ביכולתי לשפוט האם סיפורו של סבי מדוייק ומר לוין דאג ליפות את עברו ומעשיו בפולין בביוגרפיה שלו. עם זאת היותו יו"ר "אגודת ישראל" מצביעה כי היה מקורב מאוד לרבי מגור, מה שמחזק את תחושתי כי הסיפור נכון.
אשמח לקבל תגובות נוספות בנושא זה.
^[4] האם רבנים ברחו מקהילותיהם בתקופת השואה?
אין בכוונתי להביע עמדה מוסרית בסוגיה זו, אך אציין כי היו רבנים שנשארו (ואף נספו) עם קהילותיהם, והיו אחרים שברחו.
במקרה הפרטי והעגום של משפחתנו התשובה היא ודאית - הרבי מגור אכן ברח ונטש את קהילתו לאבדון.
מידע נוסף ניתן למצוא ב:
יד-ושם - אודות השואה - האם רבנים ברחו מקהילותיהם בתקופת השואה, וכיצד התנהגה המנהיגות הדתית ככלל?
אתר דעת - היבטים היסטוריים של השואה.
הויכוח בעניינו של הרבי מבעלז.